סעד נ' פלג הגליל החברה האזורית למים וביוב בע"מ

פסק דין

1.בפני תביעה לפיצוים בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מהצפת מי ביוב בחלקה שבבעלותו.

הנתבעת הינה תאגיד המים והביוב בתחומי המועצה בה מצויה חלקת התובע.

לטענת התובע, במהלך חודש 4/11 הציפו מי ביוב את הבוסתן, הדשא, עצי הפרי והנוי, המצויים מסביב לצימרים שבבעלותו.

על פי חו"ד שמאית שהגיש התובע, כתוצאה מההצפה נגרמו לתובע נזקים בסך 8,615 ₪ בגין מותם של עצי פרי בחלקתו. בנוסף, טען התובע כי כתוצאה מההצפה נגרמו לו עוגמת נפש וסבל, וכן ירידה בכמות האורחים והרחקה של לקוחות מהצימרים, והעריך נזקים אלו בסך של 6,000 ש"ח. בנוסף נתבע שכ"ט השמאי בגין עריכת חוות דעתו ובהמשך אף צורפה קבלה נוספת בגין הוצאות התייצבותו של השמאי לעדות.

2.הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות, שכן ההצפה ארעה, לטענתה, כתוצאה מחבלה במזיד – יציקת בטון בתחתית מתעל השוחה אשר הביאה לחסימת קו הביוב.

כתוצאה מהיציקה נערמו, לטענת הנתבעת, פסולת ומגבונים בשוחת הביוב במעלה הקו, ולאחר מכן גם בשוחה שגלשה.

כן הכחישה הנתבעת את הנזקים הנטענים, וטענה כי התובע הוא שהתרשל, שכן היה עליו לצפות כי יציקת בטון בשוחה תגרום להצפה.

הנתבעת צירפה דו"ח מהנדס מטעמה, הן לעניין טענתה לסיבת ההצפה, והן לעניין טענתה כי לא ניזוקו עצים, כטענת התובע.

3.מטעם התובע העיד התובע, וכן השמאי – יעקב ביאליק ( להלן: " השמאי").

מטעם הנתבעת העידו המהנדס – מעיין גל (להלן: "המהנדס") מר ריקרדו – רכז אזור של הנתבעת, וכן מר קאיד עלם אל דין.

דיון:

4.לאחר שעיינתי בכל המסמכים שפני, והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

אין חולק כי אכן בחלקתו של התובע אירעה הצפת הביוב כנטען על ידו. ראה בעניין זה הן בדוח המהנדס שצורף לכתב ההגנה, והן בעדויות עדי הנתבעת, אשר אישרו את גלישת הביוב וההצפה בחלקת התובע.

המדובר בקו ביוב אשר גם אם הונח בעבר על ידי המועצה המקומית, הרי אין חולק שכיום הוא מצוי באחריות הנתבעת, אשר היא גם זו שפתחה את הסתימה לאחר פניית התובע, ועל פי עדות ריקרדו אף החליטה בהמשך לטפל באופן יסודי בבעיה ולהתקין קו ביוב חדש.

5.בנסיבות אלה, בהן אין חולק בדבר עצם קיומו של אירוע ההצפה וגרימתו כתוצאה מגלישת קו ביוב המצוי בחזקת ובטיפול הנתבעת, הרי שנטל ההוכחה כי אין המדובר בנזק שנגרם כתוצאה מרשלנות הנתבעת, היה מוטל על הנתבעת. ראה בעניין זה סעיף 41 לפקודת הנזיקין ( נוסח חדש), הקובע:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

ברע"א 6792/09 אמג'ד מרעי נ. בית החולים המשפחה הקדושה פירט ביה"מ את שלושת התנאים המצטברים לקיומו של הכלל :

"סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מונה שלושה תנאים מצטברים לתחולת חזקת "הדבר מעיד על עצמו". כל תנאי בעל נקודת תצפית משלו. הראשון צופה על התובע ודורש את אי – ידיעתו או אי – יכולתו לדעת את נסיבות קרות הנזק. השני צופה על הנתבע ודורש ממנו שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק. השלישי צופה על המקרה ודורש כי נסיבותיו יתיישבו יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה. בהתקיים שלושת התנאים: על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה".

בהתאם להלכה כאמור, ככל שמתקיימים התנאים לתחולת הכלל, מועבר נטל השכנוע לכתפיו של הנתבע, אשר נדרש לשכנע כי " לא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה". ככל שכפות המאזניים מעויינות לאחר שקמה תחולה לכלל – יזכה התובע בתביעתו.